תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו
יותר מעשרים. יותר מעשרים מועמדים מוצהרים לבחירות לנשיאות, ועד 34 לפי חלק מהספירות. יותר מעשרים פרצופים, יותר מעשרים סלוגנים, ובכל זאת שיר אחד בלבד: «הצביעו בשבילי, אני אשנה הכול.» אבל הסתכלו מאיפה הם באים.
הם כבר היו בשלטון. גבריאל אטאל ואדואר פיליפ כיהנו כראשי ממשלה. ברונו רטאיו כיהן כשר הפנים. פרנסואה אולאנד, נשיא הרפובליקה, שוקל לחזור. היו בידיהם המפתחות, המשרדים, התקציבים. מה עשו איתם? החוב טפס, השירותים הציבוריים קרסו, הצעירים מדלגים על ארוחות, הגימלאים סופרים את האירו שלהם. תקציב המדינה המאוזן האחרון היה ב-1974. אף אחד מהם לא החזיר אותו.
הם כבר נכשלו בקלפיי. ז’אן-לוק מלנשון נמצא בניסיון הרביעי שלו. מרין לה פן הייתה מועמדת ב-2012, ב-2017 וב-2022, ובית המשפט לערעורים בפריז גזר עליה שלוש שנות מאסר, מהן שנה בפועל בפיקוח אלקטרוני, בפרשת העוזרים הפרלמנטריים. פביאן רוסל חוזר אחרי ניסיון ראשון כושל ב-2022. נתלי ארטו מתמודדת בפעם הרביעית מאז 2012, אחרי 0.56% ב-2022. מובסים אתמול, הם חוזרים היום באותו חליפה מגוהצת מחדש.
התיאטרון הגדול של העצרות
הסתכלו עליהם. אדואר פיליפ מילא את אדידס ארנה בפריז לעצרת הבחירות הגדולה הראשונה שלו. רפאל גלוקסמן קיים בדוקים של אוברווילייה כינוס גדול שנראה כמו עצרת בחירות לנשיאות. גבריאל אטאל הבטיח «הפגנת כוח» בליון. ברונו רטאיו נשבע, בעצרת הבחירות הגדולה הראשונה שלו, ללכת «עד הסוף». מרין לה פן פתחה את מערכתה בסרת למרות הרשעתה. פרנסואה רופן אף הפך את עצרתו ל«ראיון עבודה» עם הקהל.
בכל מקום אותה תפאורה: המוזיקה שמתגברת, הדגלים שמחלקים בכניסה, הפרצופים שנבחרו בקפידה בשורה הראשונה בשביל המצלמה, משפט המחץ שהוכן למהדורת החדשות של שמונה בערב. אחר כך האורות כבים, האוטובוסים נוסעים, והצרפתי חוזר הביתה עם אותן חשבוניות. לא מדברים אתכם, מעמידים אתכם על במה. לא מקשיבים לכם, מפתים אתכם.
«לשנות את החוקה»? כן, כדי לשמור על אותו שלטון
יש מי שמבטיחים לכם לגעת בחוקה. מלנשון רוצה אסיפה מכוננת לרפובליקה השישית. מרין לה פן רוצה לעגן בה את העדיפות הלאומית. ברונו רטאיו רוצה רפורמה חוקתית עמוקה שתובא למשאל עם.
אבל הסתכלו היטב: כל אחד משנה כמה מילים, ואף אחד לא משנה את ההיגיון. תמיד נשיא שנבחר מלמעלה, תמיד מפלגות, תמיד פוליטיקאים מקצועיים שעוברים מכהונה לכהונה. החוקה מחליפה לכה, השלטון נשאר באותן ידיים. הם אומרים את אותו דבר במילים אחרות, רק כדי שתצביעו.
המועמד החדש: הדמוסיוקרטיה, בנוסח הסרבי
לפני כמה ימים הראתה סרביה שקיימת דרך אחרת. בלי מפלגה, בלי מנהיג, בלי תמיכת התקשורת, רשימת הסטודנטים ניצחה בבחירות לפרלמנט, עם כ-140 מושבים מתוך 250, ושמה קץ לארבע עשרה שנות שלטון. איך? אסיפות בכל פקולטה, ואחר כך יותר ממאה אסיפות שכונה ברחבי המדינה. העם התארגן בעצמו, וניצח.
זה בדיוק מה שהדמוסיוקרטיה מציעה. המועמד שלה אינו אדם: אלה שני בתים.
- בית העם: אזרחים רגילים, שנבחרים בכל טריטוריה. הסטודנט, הפועלת, הגימלאי, המובטל.
- בית התאגידים: המקצועות והעיסוקים. האיכר, האומן, האחות, מנהל החברה, המורה.
יחד, 720 צרפתים בני 14 עד 100, ששומרים על מקצועם ועל משכורתם, מכהנים שנתיים ואז עוזבים, ללא פריבילגיות וללא קריירה. הם נשענים על 352 טריטוריות ו-7,040 דיסטריקטים: השלטון יוצא מלמטה, לא מהאליזה. ודבר לא נכפה: הכול מוחלט במשאל עם.
מודל זה אינו שמור לצרפת בלבד: הדמוסיוקרטיה מתאימה את עצמה לכל מדינה, לאוכלוסייתה ולגאוגרפיה שלה, על פי אותם עקרונות.
עכשיו תורכם
יותר מעשרים מועמדים מבקשים את קולכם. הדמוסיוקרטיה מבקשת את מקומכם. תלמידי תיכון, סטודנטים, עובדים, גימלאים, איכרים, אומנים: נקים יחד את בית העם ואת בית התאגידים. מה שהנוער הסרבי עשה, צרפת יכולה לעשות.
אין לי מפלגה. אני לא פועל למען שום מועמד. אני עובד למען אלה שנשכחים בין בחירות לבחירות.
להצטרפות לשני הבתים: jacques.rouchaud@me.com
חירות — שוויון — אמת
תודה על תגובותיכם
Mercidevoscommentaires