תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו
שישה חודשים לפני הבחירות, דבר אחד בולט: מדברים הרבה על המועמדים, ומעט מאוד על הצרפתים. הסיבוב הראשון ייערך ב-18 באפריל 2027, והשני ב-2 במאי. המועמדויות נערמות, בשמאל, בימין, במרכז, אצל ה »קטנים » כמו אצל ה »גדולים ». כבר באביב ציינו זאת העיתונאים עצמם: ריבוי המועמדויות דוחק לשוליים את מהות התוכניות.
כולם מטיפים לאותו דבר. La France insoumise, ה-Rassemblement national, Les Républicains, אנשי מקרון, ואפילו הסוציאליסטים: כל אחד מבטיח « להעמיד את צרפת על רגליה », כל אחד מאשים את האחר שפגע בה. אפילו עיתונאית, נטשה פולוני, הכריזה על מועמדותה ב-14 באוקטובר ב-France Inter, ומצטרפת לתהלוכה. הפנים מתחלפות, הנאום נשאר.
דמגוגיה מתמדת. כולם מבטיחים הכול לכולם, בלי לומר אף פעם איך ובאיזה כסף. וכשהם לא מבטיחים, הם נלחמים זה בזה כמו כלבים — בין המפלגות, ואפילו בתוך המחנה שלהם, כדי לקבוע מי יהיה המועמד.
אותה גברת בשינוי אדרת. הביטו בעצרות שלהם. הכול מטופח בשביל התמונה: בשורה הראשונה מושיבים פנים שנבחרו כדי להראות שפונים לכל המוצאים, לכל הקהילות. זו ראווה. ברגע שהמצלמות הולכות, הצרפתים האלה חוזרים לאותן בעיות כמו כל האחרים. כל אחד מחלק את צרפת לחתיכות ומבטיח לכל חתיכה את מה שהיא רוצה לשמוע. זה לא פרויקט למדינה, זה סכום של קהלי לקוחות. וברגע שנושא עושה רעש, כולם קופצים עליו: משפט מזעזע בבוקר, ובערב כל האחרים חוזרים על אותו דבר, קצת יותר בקול. לא מחפשים את הפתרון, מחפשים את המיקרופון.
העוני שלא רוצים לראות
הצעירים. ללמוד בצרפת הפך למאבק. לפי עמותת Cop1, 51% מהסטודנטים אומרים שהם לא מצליחים לגמור את החודש, ו-44% אומרים שהם עלולים להידרדר לעוני. ב-2024, יותר משליש מהסטודנטים אמרו שהם מוותרים על ארוחות מחוסר כסף. קבוצה של יותר מ-200 צעירים בני 18 עד 29, שהתכנסה ביוזמת אוניברסיטת אקס-מרסיי, מתארת תחושה חזקה של הידרדרות במעמד. נוער שמפקפק בעתידו לא מבקש סיסמאות: הוא מבקש ביטחון בעתידו.
העובדים. מאז 1 ביוני 2026, שכר המינימום נטו (SMIC) הוא כ-1,478 אירו לחודש למשרה מלאה. עם זה צריך לשכור דירה, לאכול, להתנייד, לגדל את הילדים. ומסבירים לצרפתים שהם צריכים « להתאמץ ».
כוח הקנייה, נשחק שוב. כדי להסתדר, משפחות רבות מזמינות חבילות קטנות באינטרנט, מסין או ממקומות אחרים. מאז 1 ביולי 2026, אירופה ממסה את החבילות האלה שערכן פחות מ-150 אירו: 3 אירו לכל קטגוריית פריט. והחל מ-1 בנובמבר מתווספים 2 אירו דמי טיפול: 5 אירו נוספים על חבילה קטנה. רשמית, מדובר בהגנה על החנויות הצרפתיות, הגרמניות והאירופיות מפני התחרות. במציאות, העם הוא שמשלם את החשבון. מסבירים לנו שזה לא יכביד על כוח הקנייה. אבל תמיד העניים ביותר הם שמשלמים.
הגמלאים. בסוף 2024, הפנסיה הממוצעת הייתה 1,752 אירו ברוטו, כלומר 1,626 אירו נטו לחודש — בקושי יותר משכר המינימום. אצל הנשים המצב גרוע יותר: הפנסיה הממוצעת שלהן נמוכה ב-37% מזו של הגברים. ב-2026 עודכנו הפנסיות הבסיסיות ב-0.9% בלבד, בעוד שהאינפלציה הגיעה ל-2.4% במאי. פנסיות שהושגו בעמל רב, במשך חיים שלמים, והן נמסות.
ומה איתם? בממוצע, חבר פרלמנט לשעבר מקבל פנסיה של 3,052 אירו, כמעט פי שניים מהגמלאי הצרפתי. ואשר לשכרו של חבר פרלמנט, הוא 7,493.30 אירו לחודש. מי שמבקשים מהצרפתים לחיות עם 1,500 או 2,000 אירו לא חיים כמוהם.
חמישים ושתיים שנה. תקציב המדינה המאוזן האחרון הוא משנת 1974. מאז, ממשלות באות והולכות, החובות נשארים, אותן הבטחות חוזרות בכל בחירות. הבעיה היא לא רק האנשים: זו שיטה שבה השלטון נקבע כל חמש שנים, מלמעלה, בין מעטים.
צרפת אינה לבד: כל אירופה רועמת
מה שצרפת חווה, כל אירופה חווה. מצרפת ועד בלגיה, דרך איטליה, הזעם החברתי מתפשט ביבשת, ונישא בעיקר בידי נוער שנמאס לו מיוקר המחיה, ממשבר הדיור ומקריסת השירותים הציבוריים. באיטליה, ברומא, מילאנו, פירנצה או גנואה, הצעירים יצאו לרחובות ב-16 באוקטובר נגד המחסור באמצעים לבית הספר. במדריד הפגינו מורים ותלמידים באותו יום, בעיצומה של שביתה בלתי מוגבלת בחינוך הציבורי. בפורטוגל, ב-17 באוקטובר, מפורטו ועד ליסבון וממנה עד פארו, הקימו המפגינים את האוהלים שלהם בלב הערים נגד שכר דירה יקר מדי ושחיקת כוח הקנייה: מחירי הדיור שם יותר מהוכפלו מאז 2017, וצעירים רבים נאלצים להישאר אצל הוריהם. בבלגיה הצטרפו תלמידי התיכון למחאה נגד צעדי הצנע. ועד אלבניה, אלפי אנשים התקבצו בטירנה.
הדבר הבולט ביותר: רבים מהצעירים האירופים האלה קיבלו השראה מתנועת תלמידי התיכון הצרפתים. בכל מקום, אותה זעקה: הם כועסים על מעמד פוליטי שאינו מקשיב להם, וחלק גדול מהאוכלוסייה כבר לא מרגיש מיוצג כלל.
אבל זהירות: הזעם לבדו אינו בונה דבר. בפריז ובמרסיי הסלימו הפגנות, עם ביזה ויותר מ-2,400 מעצרים. הנציב העליון של האו »ם לזכויות האדם גינה את האלימות הזו, ובמקביל הביע דאגה גם מהשימוש המופרז בכוח מצד הרשויות. לשבור חלון ראווה לא משנה שיטה. להתארגן — כן.
זה כל הלקח של סרביה.
ההוכחה באה מסרביה
ביום ראשון, 25 באוקטובר, עשה הנוער הסרבי את מה שאיש לא האמין שאפשרי. בלי תמיכת התקשורת, בלי דמות מובילה, בעיקר עם מועמדים מהחברה האזרחית, רשימת הסטודנטים ניצחה בפער גדול בבחירות לפרלמנט, ושמה קץ לארבע-עשרה שנות שלטונו של אלכסנדר ווצ’יץ’. ממש לפני ההצבעה, הסקרים עוד נתנו 44.5% לסטודנטים מול 42.7% לרשימה של ווצ’יץ’. התוצאה: כ-140 מושבים מתוך 250, עם שיעור השתתפות שלא נראה מאז נפילת יוגוסלביה. ווצ’יץ’ הודה בתבוסתו באותו ערב.
איך? לא עם מפלגה, וגם לא עם מנהיג. הסטודנטים התארגנו באספות בכל פקולטה, שבהן כל אחד יכול היה לבוא, להציע, להתווכח ולהצביע. אחר כך קראו לאזרחים לעשות כמותם: יותר ממאה אספות שכונתיות קמו בכל רחבי המדינה. מה שהנוער הסרבי עשה, הנוער הצרפתי יכול לעשות.
הדמוסיוקרטיה: להחזיר את השלטון לכולם
הדמוסיוקרטיה יוצאת מאותו רעיון: השלטון בא מלמטה. בלי מפלגות, בלי פוליטיקאים מקצועיים. צרפת מאורגנת ב-352 טריטוריות של 20 מחוזות כל אחת, כלומר 7,040 מחוזות. בכל מחוז מגרילים נציג אחד של העם ונציג אחד של המקצועות והפעילויות. הם מרכיבים את מועצת הטריטוריה, 40 חברים, חציים עם, חציים תאגידים. משני הבתים הלאומיים, בית העם ובית התאגידים, יוצאים החוקים. הצוות המנהיג מבצע, וניתן להדיחו.
הנציגים שומרים על מקצועם. הם מכהנים שנתיים, אינם יכולים לחזור לפני ארבעים שנה, ומקבלים רק את התגמול התואם את הזמן שהקדישו. כל אחד מצהיר על רכושו לפני שליחותו ואחריה. אין נסיכי רפובליקה: מי שמשרת את הכלל אינו מפיק מכך שום זכות יתר.
וזה לא עניין צרפתי בלבד: הדמוסיוקרטיה מתאימה את עצמה לכל מדינה, לאוכלוסייתה ולגאוגרפיה שלה, תוך שמירה על אותם עקרונות. מה שרועם בכל אירופה יכול למצוא בה את תשובתו.
הסטודנט הצעיר, הפועל בשכר מינימום, האיכר, בעל המלאכה, הגמלאית שסופרת את האירו שלה: כל אחד יכול יום אחד לשבת ולהחליט. אף אחד לא מחוזר, כי כל אחד מחליט. אף אחד לא נשכח, כי לכל אחד יש מקום.
אין לי מפלגה. אני לא פועל למען שום מועמד. אני עובד רק למען הנוער, האיכרים, הקשישים, בעלי המלאכה, הפועלים, הסטודנטים — למען כל אלה שנשכחים בין בחירות לבחירות.
לפני שמצביעים בעד שם, נשאל את עצמנו מי באמת יחליט. הצטרפו לדמוסיוקרטיה: הדיון פתוח לכולם.
חירות — שוויון — אמת
תודה על התגובות שלכם
Mercidevoscommentaires