DEMOSCIOCRATIE – DEMOSCIOCRACY

תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו

שלום לכל הצרפתים.

בכל מקום, מצמרת המדינה ועד העירייה הקטנה ביותר, לשליטים שלנו יש רק רעיון אחד בראש: לנהל הכול, לשלוט בהכול, להחליט הכול במקומנו. הריכוזיות הזו בכל הרמות היא מקור הרעות שלנו.

כל זה נובע מחולשתו של האדם. מאנוכיותו, מעצלותו ומראייה שלו שאינה מגיעה רחוק יותר מקצה אפו. מי שמחזיק בפיסת שלטון קטנה, במשרד ממשלתי, בסוכנות, בעירייה או במשרד, חושב רק על עצמו: על תפקידו, על נוחותו, על תקציבו. הוא כבר לא עושה את העבודה, הוא מטיל אותה על אחרים. ותמיד מי שמבקש — האזרח, המטופל, המשתמש — צריך לעשות הכול בעצמו: לרוץ, למלא, להוכיח, לחכות, להתחיל מחדש.

הבריאות היא הדוגמה המושלמת. הסוכנויות האזוריות לבריאות (ARS) הן מנגנונים מנהליים רחוקים מהמטופלים. הן מחליטות במקום המטפלים איפה צריך לטפל, איך ועם מי. הפתרון שלהן למדבריות רפואיים: להקים מרכזי בריאות בכספי המיסים שלנו ולהציב בהם רופאים שכירים, עובדי המנגנון, במקום לתמוך ברופאים חופשיים ועצמאיים.

מי משלם? אנחנו, משלמי המיסים, פעמיים: פעם אחת במיסים שלנו כדי לבנות ולהפעיל את המרכזים האלה, ופעם נוספת בדמי הביטוח שלנו. מי מפסיד? המטופל, שכבר לא באמת בוחר את רופאו, והרופא החופשי, שמייאשים אותו במקום לעזור לו לפתוח מרפאה. רופא חופשי אחראי כלפי מטופליו. רופא שכיר אחראי כלפי הממונים עליו.

וזה לא נעצר בבריאות. כיום כל מחוז בחירות, כל עירייה, כל איגוד ערים רוצה לשלוט בהכול: בכלכלה, בדיור, בתרבות, בחינוך, ואפילו באדם. מערימים מנגנונים, סוכנויות, ועדות ונבחרים זה על גבי זה. כל אחד רוצה את חלקו בשלטון ואת תקציבו, ואיש אינו אחראי לשום דבר.

טירוף ה־סופר: סופר־אזורים, סופר־ערים, סופר־ריכוזיות. ב-2015 אוחדו 22 האזורים שלנו ל-13 אזורים גדולים, בלי לשאול את דעת התושבים. הוקמו מטרופולינים ענקיים כמו פריז רבתי. הכול בשם היעילות, אבל התוצאה היחידה היא ריכוז השלטון בידי מעט נבחרים. נשיא של סופר־אזור או סופר־מטרופולין הופך לבעל הבית. הוא מחליט לבד, או כמעט לבד, עבור מיליוני אנשים: אזור איל-דה-פרנס לבדו מהווה כמעט 20% מאוכלוסיית המדינה. זהו מלך מוחלט של העת החדשה, ההולך ומתרחק מהמציאות של כל אחד.

אפילו המסכים שלנו הפכו לאשנבים סגורים. התוכנות והאתרים של הממשלות, הבנקים, בתי החולים, השירותים החברתיים וכל המנגנונים, ציבוריים או פרטיים, מעוצבים עבור מי שמזמין אותם, ולעולם לא עבור מי שצריך להשתמש בהם. איש לא חשב על המשתמש. הוא זה שצריך לעשות הכול: לפתוח חשבונות, לזכור סיסמאות, לסרוק מסמכים, למלא טפסים אינסופיים, להתחיל מחדש כשהכול קורס. העבודה שעשו אתמול העובדים מועברת לאזרח, לעתים קרובות מבוגר, לבד ובלי איש שיעזור לו. קוראים לזה מודרניזציה. זו בעיקר דרך לגרום לנו לעבוד בחינם.

הדמוסיוקרטיה אומרת את ההפך.

• הטריטוריה מחליטה מה היא צריכה, על סמך הצרכים שמעבירים 20 המחוזות שלה. היא אינה מחליטה במקום האנשים (סעיף 1.6).
• התאגידים, וביניהם תאגיד הרופאים והמטפלים, מיוצגים בשוויון עם העם בכל מועצת טריטוריה. הם אלה שיודעים איך לטפל, לא משרד אזורי (סעיף 3.1).
• האזור לעולם אינו הופך לרמה פוליטית מעל הטריטוריה. הוא רק חוליה לתיאום. השלטון נשאר ב-352 הטריטוריות ומופעל באופן קולקטיבי על ידי מועצות של 40 חברים, ולעולם לא על ידי נבחר יחיד (סעיפים 1.7 ו-7.5).
• מנגנון רזה: כל גוף שמכפיל מבנה אחר או שכבר אינו משרת שום מטרה מבוטל (סעיף 8.3).
• הדיגיטל עומד לשירות האזרח. עליו לצמצם באופן ניכר את הפורמליות המיותרות לאזרחים ולעסקים, ולא להרבות אותן (סעיפים 8.4 ו-12.3).

המנגנון הוא כלי בשירות האוכלוסייה, ולא ארגון שנועד להבטיח את קיומו הקבוע.

בואו נפסיק לממן מנגנונים ששולטים בנו. בואו נחזיר את השלטון לאזרחים ולמקצועות, טריטוריה אחר טריטוריה.

תחי הדמוסיוקרטיה!

תודה על התגובות שלכם