תרגום המאמר בצרפתית מאת ז’אק רושו
כשאני מגיע לרחוב, אני רואה את המבטים. אנשים מזרזים את צעדיהם. מביטים בנעליים. זה טבעי. אבל אל דאגה: אני נושא רק פרויקט, והוא רוצה דבר אחד בלבד, לגדול.
אני מבין את החשדנות שלכם
אדם זר שפונה אליכם: נזהרים. חושבים: הוא רוצה את הכסף שלי, את החתימה שלי או את בוקר יום ראשון שלי. זה טבעי. אינני כועס עליכם.
אל דאגה. אינני מוכר דבר. אינני מבקש דבר. אני גם לא נושך.
מה אני נושא
פרויקט. לא יותר. פרויקט צעיר, עדיין קטן, שרוצה דבר אחד בלבד: לגדול.
כמו כל דבר שגדל, הוא זקוק לאנשים סביבו. למבטים, לשאלות, לביקורת ולמעט רצון טוב.
למי הוא מיועד?
לכולם.
לנער בן 14, שיחיה הכי הרבה זמן עם ההחלטות שמתקבלות היום. לגברת בת 90, שראתה הכול ויודעת לזהות הבטחה יפה.
לבעל המלאכה, שקם מוקדם. לעובדת, לאחות, לנהג, לסטודנט, לאם המשפחה. גם למנהל. ואפילו לשר, אם יעבור כאן: הוא מוזמן.
לא דורשים בכניסה לא גיל, לא מקצוע ולא מפלגה.
מה אני מבקש מכם
כמעט כלום. שתי דקות של תשומת לב. אחר כך אתם חופשיים: להסכים, לא להסכים, לחייך, או לדבר על כך בערב ליד השולחן.
אבל קודם הקשיבו. אי אפשר לומר לא לרעיון שלא מכירים.
מדוע אני ממשיך
כי על מדינה לא מדברים רק בטלוויזיה. מדברים עליה גם על המדרכה, בין אנשים שאינם מכירים זה את זה.
פרויקט אינו גדל לבדו. הוא גדל עם אלה שעוצרים.
אז בפעם הבאה שתפגשו אותי, אל תעברו למדרכה השנייה. חיוך מספיק. « שלום » אחד יעשה לי את היום. ואם אינכם מסכימים, אמרו לי: כך הפרויקט יגדל היטב.
הדמוסיוקרטיה מחזירה את רשות הדיבור לעם, בכל אזור. לא מפלגה, לא נסיך, לא מלך, לא קיסרית.
חירות — שוויון — אמת.
תודה על תגובותיכם
👉 demosciocracy.com
✉️ jacques.rouchaud@me.com
Merci de vos commentaires