DEMOSCIOCRATIE – DEMOSCIOCRACY

תרגום המאמר בצרפתית מאת ז’אק רושו

שני גורלות בפסגת הפיננסים, צרפת שקועה בחובות יותר ויותר: היכן התוצאות?

האם הפקידה צרפת את עתידה בידי מי שמכירים את הפיננסים הכי טוב, מבלי להשיג בכך את התוצאות הכלכליות המצופות?

זו שאלה שהצרפתים זכאים לשאול.

ב-2017 מגיע עמנואל מקרון לנשיאות הרפובליקה. דרכו במפקחת הכללית על הכספים, ולאחר מכן בבנקאות ההשקעות, בעיקר בבנק רוטשילד, תורמת לבניית תדמיתו כאיש השולט במנגנונים הכלכליים והפיננסיים.

דרכו נקשרה אפוא במידה רבה לעולם הפיננסים והכלכלה. הצרפתים יכלו לצפות בצדק מניסיון זה לניהול קפדני של המדינה, לשליטה טובה יותר בהוצאות ולאסטרטגיה כלכלית שתחזק את הייצור הלאומי.

שנתיים לאחר מכן, ב-2019, נכנסת כריסטין לגארד לנשיאות הבנק המרכזי האירופי. דרכה חשובה לא פחות: שרת הכלכלה והכספים של צרפת, המנהלת הכללית של קרן המטבע הבינלאומית, ולאחר מכן בראש המוסד המוניטרי האירופי.

שתי דמויות צרפתיות בפסגת האחריות הפיננסית. האחד מנהיג את צרפת. השנייה עומדת בראש המוסד המוניטרי העיקרי של גוש האירו. כמעט אפשר לכנות אותם המלך והקיסרית של הפיננסים.

אך עולה שאלה יסודית: מהי מציאות התוצאות עבור צרפת?

1. עמנואל מקרון: מעולם הבנקאות להנהגת צרפת

עמנואל מקרון לא הגיע לנשיאות ללא ניסיון פיננסי. הוא עבד במפקחת הכללית על הכספים, הצטרף לבנקאות ההשקעות, ולאחר מכן כיהן כשר הכלכלה לפני שהפך לנשיא.

אולם החשבונות הציבוריים נותרים בחוסר איזון עמוק. החוב הציבורי של צרפת המשיך לעלות והגירעון נותר גדול.

הדבר מעורר שאלה של אחריות פוליטית: אחרי כמה שנים בראש המדינה, איזה מאזן אפשר להציג בתחום השליטה בהוצאות הציבוריות?

לא די להכיר את הפיננסים כדי לנהל מדינה היטב. הנהגת אומה מחייבת הבנה של הייצור, העסקים, העבודה, הטריטוריות והצרכים האמיתיים של האוכלוסייה. הפיננסים הם כלי. הם אינם מהווים כשלעצמם מדיניות כלכלית.

2. כריסטין לגארד: מבֶּרסי לפסגת הפיננסים האירופיים

גם לכריסטין לגארד דרך חשובה במוסדות הפיננסיים הבינלאומיים. שרת הכלכלה והכספים בשנים 2007 עד 2011, היא עומדת לאחר מכן בראש קרן המטבע הבינלאומית במשך שמונה שנים. בנובמבר 2019 היא נכנסת לנשיאות הבנק המרכזי האירופי לכהונה של שמונה שנים.

כך היא עומדת בראש מוסד מכריע למדיניות המוניטרית של גוש האירו. אך יש לעשות הבחנה חיונית: הבנק המרכזי האירופי אינו מנהל את תקציב צרפת. הוא מנהל את המדיניות המוניטרית של גוש האירו, במיוחד בתחום יציבות המחירים.

כריסטין לגארד אינה אפוא אחראית לבדה לגירעונות של צרפת. לעומת זאת, דרכה ואחריותה מעוררות שאלה רחבה יותר על המקום שתופסים המוסדות הפיננסיים הגדולים בהחלטות המשפיעות על הכלכלה האירופית.

איזה מקום נותר לכלכלה היצרנית, לעסקים, לשכירים ולאזרחים מול עוצמת המנגנונים הפיננסיים?

3. שתי דרכים יוקרתיות, אך שאלה אחת שאין ממנה מנוס: התוצאות

הנה לב הבעיה. לפי הנתונים שפרסם INSEE לשנת 2025, הגירעון הציבורי של צרפת מגיע ל-152.5 מיליארד אירו והחוב הציבורי לכ-3,460.5 מיליארד אירו, כלומר 115.7% מהתמ »ג. ההוצאות הציבוריות מהוות כ-57.3% מהתמ »ג.

נתונים אלה צריכים לעורר אותנו. לצרפת כלכלה חשובה, עסקים מצליחים, משאבי אנוש ניכרים וכושר ייצור מוכר. ובכל זאת היא ממשיכה לממן חלק חשוב מתפקודה באמצעות חוב.

אין הכוונה לטעון ששני אנשים אחראים לכל קשיי המדינה. הכוונה היא לדרוש דין וחשבון ממערכת שבה האחריות מרובה, ההחלטות מורכבות והתוצאות לעיתים קשות לזיהוי.

האם יש לראות במיומנות הפיננסית המוצהרת ערובה לניהול טוב?

ניסיון מקצועי, תארים ותפקידים יוקרתיים לעולם אינם פוטרים מהחובה לתת דין וחשבון על התוצאות.

4. צרפת אינה זקוקה לנס פיננסי חדש

צרפת אינה צריכה למצוא נוסחה פיננסית חדשה כדי להסתיר את קשייה. עליה להתחיל בבחינת הוצאותיה, בדיקת תועלתן והחזרת השליטה על תפקודה.

• כמה עולה באמת הארגון המנהלי שלנו?
• כמה גופים פועלים באותן משימות?
• אילו הוצאות אינן מביאות תוצאה מספקת?
• מדוע אין מודדים באופן שיטתי את יעילות הכסף הציבורי?
• מדוע אין נותנים יותר אחריות למי שמכירים את מציאות הטריטוריות?

יש להפסיק לבלבל בין הוצאה להשקעה. אירו שהוצא אינו בהכרח אירו מועיל. אירו שהושקע בעסק יצרני, בהכשרה יעילה, בתשתית חיונית או בחדשנות יכול, להפך, לתרום ליצירת עושר חדש.

העדיפות חייבת להיות צמצום ההוצאות הבלתי מוצדקות ושימוש מדויק במשאבים שמייצרים צרפת ועמה.

5. עושרה של מדינה אינו נמצא במשרדי הפיננסים

הוא נמצא קודם כול בגברים ובנשים שעובדים: בעסקים שמייצרים, בחקלאים שמפיקים, בבעלי המלאכה שבונים, בחוקרים שמחדשים וביזמים שנוטלים סיכונים.

הוא נמצא בטריטוריות. צרפת חייבת לשוב לארגון שמעריך כישורים ומטיל אחריות על מקבלי ההחלטות.

יש לעבור מהיגיון של חלוקת תקציבים מתמדת להיגיון של ייצור, בקרה ותוצאות.

זו בדיוק אחת המחשבות היסודיות של הדמוסיוקרטיה: להחזיר את הידע, הכישורים, האחריות והאמת ללב תפקודה של החברה.

ניהול מדינה אינו צריך להיות עניין של יוקרה מוסדית. הוא חייב להיות עניין של תוצאות מדידות עבור האוכלוסייה.

סיכום: הכוח הפיננסי לעולם לא יגרום לשכוח את העם

עמנואל מקרון וכריסטין לגארד הגיעו שניהם לתפקידים הבכירים ביותר בתחומיהם. דרכיהם מעידות על המקום הניכר שתופסים הפיננסים במוסדות הצרפתיים והאירופיים.

אך צרפת אינה מסתכמת בבנקיה, בשווקיה הפיננסיים ובמוסדותיה המוניטריים. היא מורכבת ממיליוני אנשים שעובדים, מייצרים, יוזמים ותורמים למימון תפקודה. הם אלה שחייבים להישאר במרכז כל ההחלטות.

השאלה אינה אפוא מי שולט טוב יותר במנגנונים הפיננסיים. השאלה היא כיצד להשתמש בתבונה בעושר שהמדינה מייצרת.

יש לצמצם הוצאות מיותרות, להטיל אחריות על מקבלי ההחלטות, לפשט את המבנים ולהשקיע במה שיוצר ערך אמיתי.

אין לנו צורך במלך פיננסים או בקיסרית פיננסים כדי שיבטיחו לנו עתיד טוב יותר. אנו זקוקים לארגון שיודע לכבד, להגן ולהניב פרי מעבודתו ומתבונתו של עמו.

צרפת חייבת לשוב לתחושת האחריות. כי אומה אינה נשפטת לפי גובה מנהיגיה במוסדות הפיננסיים, אלא לפי איכות החיים שהיא מציעה לתושביה ולפי העתיד שהיא מכינה לילדיה.

חירות – שוויון – אמת

העושר האמיתי של אומה הוא עמה. האחריות הראשונה של מי שמנהיגים אותה היא לעולם לא לשכוח זאת.