DEMOSCIOCRATIE – DEMOSCIOCRACY

תרגום המאמר בצרפתית מאת ז’אק רושו

היום יוצא לבתי הקולנוע הסרט L’Affaire Marie-Claire (״פרשת מארי־קלייר״), של לוריאן אסקפר ואיבו מילר, עם שרלוט גינסבורג בתפקיד עורכת הדין ז’יזל חלימי. לכו לראות אותו, וקחו איתכם את ילדיכם. כי הסיפור הזה אינו סיפור ישן. הוא הסיפור שלנו.

היא הייתה בת 16

בראשית שנות ה-70, מארי־קלייר שבלייה היא תלמידת תיכון. היא בת 16. נער מבית הספר שלה אונס אותה. היא נכנסת להיריון. היא אינה רוצה לשמור על פרי האונס הזה. אמה, מישל, עוזרת לה למצוא פתרון, והפתרון הזה חשאי, שכן חוק 1920 אוסר על הפלות. ההליך משתבש: דימום, בית חולים.

והנה החלק המקומם ביותר. האנס, שנעצר בעניין אחר לגמרי, גניבת מכונית, מסגיר אותה כדי להיחלץ. הוא יוצא מזה בשלום. היא מוצאת את עצמה מועמדת לדין. היא נאנסה, וגוררים אותה לבית המשפט. גם את אמה. חמש נשים הועמדו לדין בבוביני, ב-1972, מול חברה שנעשתה בידי גברים ולמען גברים.

החברה המאצ’ואיסטית שהיינו

נאמר זאת בגלוי: אלה היינו אנחנו. חברה שבה הגבר החליט, שבה הנערה שנאנסה נשאה בבושה במקום התוקף שלה, שבה אישה הסתכנה גם בכלא וגם במוות.

כי הן לא נעצרו בגלל החוק. דובר אז על מאות אלפי הפלות בשנה: סימון וייל תציין את המספר 300,000. למי שהיה כסף, זו הייתה הנסיעה לחו״ל. לאחרות, זו הייתה החשאיות: מסרגות, דימומים, זיהומים, פחד, בדידות. ומדי שנה, על פי ההערכות, יותר מ-250 נשים מתו מכך.

נערות שנאנסו נאלצו להיאבק לבדן, בשתיקה, תוך סיכון חייהן, כדי לא לשאת את ילדו של התוקף שלהן. כמה? איש לא יידע לעולם.

בבוביני, המדינה היא שנשפטה

ב-1971, 343 נשים העזו לכתוב בפומבי שעברו הפלה. בנובמבר 1972, בבית המשפט של בוביני, ז’יזל חלימי אינה רק מגינה על הנשים הללו: היא הופכת את המשפט על פיו. על ספסל הנאשמים יושבות נשים. אבל הנאשם האמיתי הוא המדינה: חוק 1920 שלה, המשפט הגברי שלה, הצביעות שלה. באותו יום, המדינה היא שנשפטה.

מארי־קלייר, קטינה שהועמדה למשפט בנפרד, זוכתה ושוחררה. אמה נידונה לקנס של 500 פרנק על תנאי. חוק 1920 ספג זה עתה מכה שממנה לא יתאושש.

שנתיים לאחר מכן, סימון וייל מתמודדת באסיפה הלאומית עם עלבונות באלימות שלא נשמעה כמותה. החוק שלה מתקבל בליל 29 בנובמבר 1974 ונכנס לתוקף ב-17 בינואר 1975.

אבל הביטו היטב במספר הזה. באותה אסיפה שהחליטה על גופן של הנשים, היו 9 נשים מול 481 גברים.

זהו לב העניין. היה צורך שנערה בת 16 תיגרר לבית המשפט, שנשים תמותנה במאותיהן, כדי שגברים יסכימו סוף־סוף לשמוע את מה שמחצית האוכלוסייה כבר ידעה.

בדמוסיוקרטיה, הנשים לא יבקשו עוד רשות

הדמוסיוקרטיה משנה את הכלל מן השורש. סעיף 2.4 של חוקתה אומר זאת במפורש: לנשים ולגברים גישה שווה לתפקידי אחריות, והמינויים חייבים לכבד את השוויון המספרי, באופן שקוף וניתן לאימות.

• בכל מועצת טריטוריה, קרוב ככל האפשר לביתכם: מספר נשים שווה למספר הגברים. הבריאות, החינוך, הביטחון, המניעה והמשפט המקומי נדונים ומפוקחים בשוויון מספרי.
• בשני הבתים בפריז, בית העם ובית התאגידים: מספר נשים שווה למספר הגברים. לעולם לא עוד 9 נשים מול 481 גברים.
• בלי מפלגות, בלי קריירה, בלי נכבדים: ההגרלה מביאה אל השולחן את תלמידת התיכון, את האחות, את החקלאית, את הגמלאית, את אלה שיודעות מה נשים חוות כי הן חוות זאת.
• אותן זכויות בכל מקום: החוקה מבטיחה שהזכויות והחירויות היסודיות זהות בכל רחבי המדינה. שום טריטוריה אינה יכולה לצמצם אותן.

הנשים לא יצטרכו עוד להתחנן בפני אסיפה של גברים. הן יהיו מחצית ממקבלי ההחלטות. הן יוכלו להגן על כל זכויותיהן, יהיו אשר יהיו: גופן, ביטחונן, שכרן, הקריירה שלהן, הפנסיה שלהן, הצדק מול האונס. הן יהיו בשוויון הוגן, באיזון מושלם עם הגברים, לא בחסדו של איש, אלא משום שזה הכלל.

וזה תקף לכל המדינות. בכל מקום שבו נשים עדיין נשפטות, נכלאות או מועמדות בסכנה משום שגברים מחליטים במקומן, השוויון המספרי בטריטוריות ובבתים הוא התשובה.

מארי־קלייר מביטה בנו

מארי־קלייר שבלייה מתה בינואר 2022. היא לא ביקשה דבר. היא רק רצתה לחיות. אנחנו חייבים לה יותר מסרט: אנחנו חייבים לה שיטה שבה שום נערה לא תצטרך עוד לעולם לשלם על פשעו של גבר.

חירות – שוויון – אמת.

ליצירת קשר: jacques.rouchaud@me.com

תודה על תגובותיכם