DEMOSCIOCRATIE

תרגום המאמר בצרפתית של ז׳אק רושו

הדליקו את הטלוויזיה. פוליטיקאי מול עיתונאי. הוא מדבר חמש דקות, עשר דקות… ולא אומר כלום. כלום. רוח מסורקת היטב. למחרת, מישהו אחר מדקלם בדיוק את אותו השיר. אבטלה, ביטחון, כוח קנייה, חוב, « שמענו את זעמם של הצרפתים »… את התקליט השבור הזה הם מגישים לנו מאז 1974. חמישים שנה שהם מתייחסים אלינו כאל טיפשים.

בזמן שהם מדברים, צרפת גוססת.

חמישים שנה של פשיטת רגל

מספר אחד היה צריך להספיק כדי שכולם יסמיקו מבושה: מאז 1974, אף לא תקציב מאוזן אחד. אף לא אחד! שמאל, ימין, מרכז, כולם נשבעו « להחזיר את הסדר לחשבונות ». כולם שיקרו. התוצאה: חוב שעולה בהרבה על 110% מכל מה שהמדינה מייצרת בשנה. ומי שישלמו את החשבון הם ילדינו.

דיונים גדולים, כינוסי אזרחים, « גרנלים », ועדות, כנסים, סמינרים… שיגעון הישיבות כדרך ממשל. מתייעצים, כותבים דוח, קוברים אותו במגירה. ומתחילים מחדש. העבודה היחידה שהם באמת עושים היא להעמיד פנים.

חמישים שנה, שישה נשיאים, תוצאה אחת בלבד: כישלון

ז׳יסקאר פתח את הנשף. כבר ב־1974, במקום לצייד את המובטלים כדי שיוכלו לקום מחדש, בחרו לפצות אותם בשכר כמעט מלא ולהשאיר אותם לחכות. להכשיר, לכוון מחדש, להחזיר לעבודה? מסובך מדי. את השקט החברתי קנו בצ׳ק, וצרפת התרגלה: לשלם על האבטלה במקום להילחם בה.

מיטראן בנה את « המילפיי ». קומונות, איגודי קומונות, מחוזות, אזורים: עוד קומה, עוד נבחרים, עוד משרדים, עוד פקידים. לכל אחד התקציב שלו, לכל אחד האחוזה שלו, ואף אחד כבר לא אחראי. אחר כך באו החוזים המסובסדים, משרות « קרש הקפיצה », התוכניות שמסתובבות במעגל: ממחזרים את האבטלה מראשי תיבות אחד לאחר וקוראים לזה מדיניות תעסוקה.

ההמשך רק החמיר את האסון. שיראק ניהל קמפיין על « השבר החברתי »… ואז בילה שתים־עשרה שנה בהקפדה שלא לעשות גלים. סרקוזי, נשיא ה »בלינג־בלינג », פתח את שלטונו במסעדת פוקטס (Fouquet’s) והבטיח שבר עם העבר: את השבר אנחנו עדיין מחכים לו, מה שאנחנו זוכרים בעיקר הוא את הפוקטס. הולנד, « הנשיא הנורמלי », נשבע שהאויב שלו הוא עולם הפיננסים ושהוא יהפוך את עקומת האבטלה: הוא אפילו לא העז להתמודד שוב מול הצרפתים. ואשר למקרון, משכיל מאוד, מבריק על הנייר, אבל מנותק לגמרי מהמדינה האמיתית: הוא לא מכיר לא את החווה, לא את בית המלאכה ולא את סוף החודש. פיזור הפרלמנט שעשה ב־2024 הטיל את המדינה לכאוס, ומאז ראשי הממשלה נופלים בזה אחר זה.

שישה נשיאים. חמישים שנה. סגנונות שונים, סיסמאות שונות… ותמיד אותה תוצאה: צרפת נסוגה, והם נשארים.

מלכי הכורסה

בשנים האחרונות ראשי הממשלה חולפים כמו בקרוסלה. ממשלות נופלות, חלקן אפילו לא שורדות יום אחד. אבל אל דאגה: הם עצמם אף פעם לא באמת נופלים. אותם פרצופים חוזרים, מחליפים משרד, תואר, משרד ממשלתי. מגורשים מהדלת, הם חוזרים דרך החלון.

האובססיה היחידה שלהם: לשרוד עד הבחירות הבאות. לשמור על הכורסה המוזהבת, על המכונית עם הנהג, על הקצבאות, על הקשרים. הם רועדים מהפחד לאבד את הפריבילגיות שלהם… ותמיד מקבלים אותן בחזרה. צרפת היא לא השליחות שלהם. היא מקור הפרנסה שלהם.

הדם שמביא קולות

הנה האמת המגעילה ביותר. הבריונים שמטילים אימה על השכונות שלנו, שורפים את המכוניות שלנו ובוזזים את החנויות שלנו, אף פעם לא נלחמים בהם באמת. למה? כי הכאוס משתלם. כל מהומה, כל טרגדיה, כל תמונה של אלימות היא כרזת בחירות חינם. הקיצונים, מכל הצדדים, מתענגים על כך: ככל שזה עקוב יותר מדם, כך הם קוצרים יותר קולות. ומי שמשלים עוצמים עיניים, כי גם הם עושים את החשבונות הקטנים שלהם.

להפוך את סבלם של אנשים לפתקי הצבעה, זו לא פוליטיקה. זו חרפה.

מדינה שנחנקת תחת חוקים

בעיה? חוק. שערורייה? חוק. תוכנית טלוויזיה שעושה רעש? עוד חוק. ב־2025 התקבלו 62 חוקים. קוד הסביבה גדל מכ־250,000 מילים ב־2005 לכמעט 1.2 מיליון כיום. אף אחד כבר לא מצליח להתמצא בו: לא האזרח, לא ראש העירייה, ואפילו לא השופט. זו כבר לא מדינת חוק, זה שוק פרוע.

וילדינו גדלים בתוך כל זה. אבודים. מבולבלים. הם כבר לא יודעים מה מותר, מה אסור, במי לבטוח. איך יידעו, כשמי שמנהיגים את המדינה כבר לא יודעים בעצמם לאן הם הולכים?

אלה שמקריבים אותם

החקלאים גוססים. אלה שמאכילים אותנו כבר לא יכולים להתפרנס מעבודתם. מחירים עלובים, תקנים אבסורדיים שנרקחים במשרדים, ההסכם עם מרקוסור, עדרים שלמים מושמדים. בינואר 2026 הטרקטורים שלהם שוב היו בפריז. קיבלו אותם, לחצו את ידיהם, חייכו אליהם למצלמות. ואחר כך? כלום.

« האפודות הצהובות » זכו לבוז. צרפתים הגונים שביקשו רק להצליח לגמור את החודש. הציעו להם « דיון גדול ». הם עדיין מחכים לתשובות.

הסוחרים התרוששו. שלושים שנה של עבודה, של הקרבה, של הלוואות שנפרעו… הפכו לאפר בשעה אחת, בלילה אחד של מהומות. חלון ראווה מנופץ, חנות בזוזה, חיים הרוסים. ולמחרת בבוקר? אותם נאומים חלולים, אותה « תקיפות » למראית עין, ואף אחראי.

די!

הבעיה איננה אדם אחד או מפלגה אחת. הבעיה היא שיטה רקובה עד היסוד, שמייצרת פוליטיקאים מקצועיים שמקצועם אינו לפתור את הבעיות שלנו, אלא לנצח בבחירות הבאות. להחליף פרצופים לא מועיל בכלום. צריך לשנות את השיטה.

זה מה שמציעה הדמוסיוקרטיה. לא עוד מפלגות. לא עוד קמפיינים אידאולוגיים. לא עוד קריירות פוליטיות. הכוח מוחזר למי שחיים בשטח: אזרחים ונציגי המקצועות, מכל אחת מ־352 הטריטוריות. כהונות קצרות. כוח זמני, שניתן לבטלו בכל רגע. ממשלה שמכבדת את התוכנית שלה… או מסתלקת. עם שלושה עקרונות שאינם נתונים למשא ומתן: חירות, שוויון, אמת.

וזה לא עניין צרפתי בלבד: בכל מקום שבו העמים נמאס להם להיות צופים בחורבנם שלהם, ניתן להחיל את הדמוסיוקרטיה.

חמישים שנה של פטפוטים, מספיק. מי שחיים את הבעיות חייבים סוף־סוף להיות אלה שפותרים אותן.

תודה על התגובות שלכם.