DEMOSCIOCRATIE

תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו

הבטיחו לנו שהמחשוב יפשט הכול. פחות ניירת, פחות תורים, פחות הליכים. התוצאה היא בדיוק ההפך. בצרפת, כמו ברוב מדינות אירופה, כל רשות, כל קופה, כל בנק, כל חברת ביטוח בנו את התוכנה שלהם, כל אחד בפינתו, בלי לחשוב לרגע על מי שצריך להשתמש בה: המשתמש.

היום, המטופל, הלקוח, משלם המסים – הם אלה שעושים את העבודה. ולעתים קרובות פעמיים או שלוש.

1. האזרח שהפך לפקיד משרד

מסים, ביטוח לאומי, ביטוח משלים, בנק, קרן פנסיה, מחוז, ספק אנרגיה: בכל פעם צריך לפתוח חשבון, לבחור סיסמה, למלא את אותם פרטים – שם, כתובת, תאריך לידה, מצב משפחתי, הכנסות – ולשלוח את אותם מסמכים מאמתים. מה שהצהרת אתמול לגוף אחד, עליך לחזור עליו מחר לגוף אחר.

כל תוכנה שונה, כבדה, ולעתים קרובות לא מותאמת. אנשים מבוגרים, מי שאינם מרגישים בנוח מול מחשב או שאין להם חיבור טוב, נשארים בצד הדרך. המחשוב, שנועד לשרת את האנשים, הפך לעוד מטלה.

2. כרטיס אחד, מרגע הלידה

ובכל זאת היה פתרון פשוט, שהפוליטיקאים מעולם לא באמת רצו לחשוב עליו עד הסוף: כרטיס אחד, עם שבב, שעליו יירשמו הפרטים הבסיסיים של האזרח פעם אחת בלבד, מרגע הלידה, ואחר כך יעודכנו לאורך חייו.

שינוי כתובת, לידה, נישואים, עבודה חדשה: מצהירים על כך פעם אחת, וכל שירות מורשה מקבל על כך הודעה באופן אוטומטי. לא עוד טפסים בשניים או בשלושה עותקים, לא עוד מסמכים מאמתים שיש לשלוח שוב ושוב. המערכת עובדת בשביל האזרח, ולא להפך.

המידע הזה שייך לאזרח. כל שירות צריך לגשת רק למה שהוא זקוק לו, וכל אחד צריך להיות מסוגל לדעת מי עיין בנתונים שלו. לפשט אין פירושו למסור הכול: החירות נשארת הזכות הראשונה.

3. להכביד במקום שצריך לפשט

האבסורד הגדול ביותר הוא שעושים את ההפך ממה שצריך. במקום שצריך לפשט, מכבידים: עוד ועוד שדות למלא, תיבות לסמן, מסכים זה אחר זה. ובמקום שצריך לפרט, לבקר ברצינות ולעשות את הדברים כמו שצריך, מרבים בהליכים מיותרים.

4. דוגמת המע »מ: לרכז הכול בפריז

ניקח את המע »מ. הדיווחים מכל המדינה עולים אל המערכות המרכזיות של משרד האוצר, בפריז. כמויות עצומות של נתונים מתנקזות לנקודה אחת, עם תשתיות ענקיות, יקרות וזוללות אנרגיה.

היה פשוט הרבה יותר, וירוק הרבה יותר, לעבד את הנתונים האלה ברמת הטריטוריה, במקום שבו נמצאות החברות, ואז להעלות רק את התוצאות אל שרת לאומי קטן, האחראי על הבקרה מטעם הבתים ומטעם הממשלה. פחות העברות, פחות מכונות, פחות אנרגיה, ובקרה קרובה יותר למציאות.

5. המערכות הנוכחיות: שרשרת של כישלונות יקרים

אין מדובר ברושם בלבד. פרויקטי המחשוב הגדולים של המדינה הצרפתית צברו כישלונות, ששולמו על ידי משלמי המסים:

• Louvois, תוכנת השכר של אנשי הצבא: אלפי חיילים קיבלו שכר שגוי, שכר עודף או לא קיבלו שכר כלל במשך חודשים, עד שננטשה ב-2013, לאחר שהוצאו כמה מאות מיליוני יורו.
• Opérateur national de paye (מפעיל השכר הלאומי), שנועד לאחד את השכר של כל עובדי המדינה: ננטש ב-2014, גם כאן לאחר מאות מיליוני יורו.
• SIRHEN, מערכת ניהול כוח האדם של משרד החינוך הלאומי: ננטשה ב-2018 לאחר שנים של עיכובים ועלויות שאינן עומדות ביחס לתוצאה.

ומה שעובד – עובד רק בחצי. לכרטיס Vitale (כרטיס ביטוח הבריאות) יש שבב, אבל הוא כמעט ריק: כל קופה שומרת קובץ משלה. מזהה משותף מאפשר היום להתחבר לכמה אתרים ציבוריים, אבל ברגע שנכנסת, כל שירות מבקש ממך שוב את הפרטים ואת המסמכים המאמתים שלך. הוסיפו דלת כניסה משותפת לבתים שעדיין אינם מדברים זה עם זה.

המגזר הפרטי אינו טוב יותר. כל בנק, כל חברת ביטוח, כל ספק כופה את האפליקציה שלו, את הסיסמה שלו, את האימות הדו-שלבי שלו, את הטפסים שלו. האזרח מוצא את עצמו עם עשרות חשבונות ומבלה שעות בעשיית העבודה, בחינם, שהגופים האלה עשו בעבר בעצמם.

6. שלטון חברות הייעוץ

איך הגענו לכאן? במידה רבה משום שהמדינה הפקידה את תכנון המערכות שלה בידי חברות ייעוץ גדולות, לעתים קרובות אמריקאיות, שמוכרות ארכיטקטורות כבדות יותר ויותר, ריכוזיות יותר ויותר, יקרות יותר ויותר. ככל שהמערכת מורכבת יותר, צריך יותר יועצים כדי להפעיל אותה.

ב-2022 חשפה ועדת חקירה של הסנאט שהמדינה הוציאה יותר ממיליארד יורו על שירותי ייעוץ בשנת 2021 לבדה. הפוליטיקאים חותמים, החשבוניות מצטברות, והמשתמש הוא שמשלם פעמיים: במסים שלו, ובזמן שהוא מבזבז מול המסך.

7. מה שמציעה הדמוסיוקרטיה

הדמוסיוקרטיה, הניתנת ליישום בכל מדינה, יוצאת מעיקרון פשוט: המנהל הציבורי הוא כלי בשירות האוכלוסייה, ולא ארגון שנועד להבטיח את קיומו שלו.

• מנהל ציבורי קל בכוונה. כל מבנה צריך להתאים למשימה מוגדרת והכרחית. כפילויות, גופים מיותרים והליכים חופפים צריכים להיות ניתנים לביטול.
• הדיגיטל כדי להקל, לא כדי להכביד. המחשוב והבינה המלאכותית צריכים להפוך לאוטומטיות את המשימות המנהליות, את הבקרות ואת חילופי המידע, כדי לצמצם במידה ניכרת את הפורמליות עבור האזרחים והחברות.
• הטריטוריה קודם כול. הטריטוריה היא יחידת הניהול הבסיסית. הנתונים מעובדים במקום שבו הם נוצרים, ורק התוצאות עולות לרמה הלאומית לצורך הבקרה של שני הבתים.
• בקרה פיננסית קבועה וללא אילוצים מיותרים. מערכות המחשוב צריכות לאפשר מעקב אחר התזרימים הפיננסיים והפחתת העלויות המנהליות, בלי להרבות בחובות המכבידות על החברות ועל האזרחים.
• המשתמשים ובעלי המקצוע שותפים להחלטות. בכל מועצת הטריטוריה, מחצית מהחברים מייצגים את התאגידים ואת הפעילויות. מי שמשתמשים בכלים משתתפים בתכנונם, במקום לסבול אותם.
• אחראים שנותנים דין וחשבון. מערכת שאינה עובדת, פרויקט שעולה יותר מדי: האחראי חייב להסביר, והוא יכול להיות מוחלף.

סיכום

המחשוב היה אמור לפנות זמן לאזרחים. הוא גוזל אותו מהם. לא הטכנולוגיה היא הבעיה, אלא האופן שבו חשבו עליה: רחוק מהמשתמשים, ריכוזית יתר על המידה, ומופקדת בידי מי שיש להם אינטרס לסבך אותה.

כרטיס אחד, נתונים שמוזנים פעם אחת בלבד, עיבוד ברמת הטריטוריה ומערכת בקרה לאומית קטנה: זה מה שיכול להיות מנהל ציבורי בשירות העם. זו רוח הדמוסיוקרטיה.

חירות – שוויון – אמת

תודה על תגובותיכם