DEMOSCIOCRATIE

תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו

הפגנה מתחילה. כמה שעות לאחר מכן, חלונות ראווה מנופצים, חנויות מרוקנות, סוחרים מרוששים. למחרת, הפוליטיקאים מופיעים בזה אחר זה מול המצלמות, מבטיחים תקיפות, ואחר כך – כלום. והמחזה חוזר על עצמו בהפגנה הבאה, בצרפת כמו במדינות רבות אחרות.

צריך להעז ולשאול את השאלה: למה? ההשחתות האלה אינן נופלות מהשמיים. הן פרי של חמישים שנה של החלטות שלא נחשבו היטב, של הזנחות רצופות ושל שלטון פוליטי שתמיד העדיף לנהל את הרגש במקום לטפל בסיבות.

1. חמישים שנה של הגירה ללא מדיניות שילוב

הכול מתחיל לפני יותר מחמישים שנה. לאחר בחירתו של ואלרי ז’יסקאר דסטן ב-1974, צרפת משעה את הגירת העבודה אך פותחת, עם איחוד המשפחות, הגירה של התיישבות. משפחות שלמות מגיעות. אפשר היה להגן על הבחירה הזאת; מה שאי אפשר להגן עליו הוא מה שבא אחריה.

כי אף ממשלה, מימין או משמאל, לא בנתה את מדיניות הקליטה והשילוב שהייתה צריכה ללוות אותה: לימוד השפה, ליווי המשפחות, גישה אמיתית לתעסוקה, עירוב בשכונות. ריכזו את המגיעים החדשים באותן שכונות, ואחר כך הניחו לדברים להתגלגל. חמישים שנה מאוחר יותר, קוצרים את מה שזרעו: שכונות שלמות שהמדינה כבר לא באמת נכנסת אליהן ושבהן השתרשו כללים אחרים.

2. ילדים מופקרים לעצמם כבר מגיל 10 או 11

כאן לב הבעיה. בשכונות האלה, יותר מדי ילדים מושלכים לרחוב כבר מגיל 10 או 11. לפעמים משום שההורים אינם מסוגלים להתמודד, נעדרים או אבודים בעצמם; לפעמים משום שנותנים לנער בגיל הזה להאמין שהוא כבר «גבר» ושאינו חייב דין וחשבון לאיש.

בית הספר, המוצף, אינו משלים את מה שהמשפחה כבר אינה מעבירה. חסרים מחנכים, המועדונים נסגרים, המבוגרים המשמשים דוגמה נעלמים. ילד ללא מסגרת, ללא נקודות אחיזה וללא עתיד נראה לעין הופך לטרף.

3. סוחרי הסמים, «בית הספר» הראשון של הרחוב

את הטרף הזה רשתות הסמים מזהות מיד. תצפיתן בגיל 11, מוכר בגיל 14: הסחר מציע את מה שהחברה כבר אינה נותנת – כסף קל, מקום, מעמד. הילד לומד מוקדם מאוד שהחוק אינו חל, שאפשר להרוויח ביום אחד את מה שאביו מרוויח בחודש, ושאלימות משתלמת.

מי שאינם נופלים לסחר מחליקים לעתים קרובות לחיים של קלות ושל גניבות קטנות. הקרקע מוכנה להמשך.

4. ההפגנות, שטח לביזה

כל הפגנה גדולה הופכת אז להזדמנות. הבלאק בלוק פותחים את הדרך: הם שוברים חלונות ראווה, מתעמתים עם כוחות הסדר ויוצרים אי-סדר. מאחוריהם, כנופיות שבאו לבזוז מכפילות פי עשרה את גניבותיהן. כבר לא משחיתים כדי לתבוע, משחיתים כדי לגנוב טוב יותר.

הקורבנות הראשונים אינם החזקים. אלה הסוחרים, בעלי המלאכה, הבעלים הקטנים שהשקיעו חיים שלמים בבניית העסק שלהם, והמפגינים הישרים, שמטרתם מוכתמת ונחנקת בתמונות ההרס. העם משלם פעמיים: בנזקים, ואחר כך במסים שמתקנים אותם.

5. אוזלת ידם של נסיכי הרפובליקה

למה שום דבר אינו משתנה? משום שלמערכת הפוליטית הנוכחית אין שום אינטרס לטפל בבעיה משורשה. הכהונות קצרות, ההחלטות מתקבלות רחוק מהשטח, וכל ממשלה מטילה את האשמה על קודמתה. מכריזים על תוכניות, שולחים יחידות CRS, מחוקקים עוד חוק – ומחכים להתלקחות הבאה.

מי שמחליטים אינם גרים בשכונות האלה, אינם מחזיקים את החנויות האלה ואף פעם אינם באמת נותנים דין וחשבון. אוזלת היד הפוליטיקאית הזאת היא שהופכת בעיה חברתית לטרגדיה מתמשכת.

6. מה הדמוסיוקרטיה הייתה משנה

הדמוסיוקרטיה אינה מבטיחה נס. היא מציעה ארגון אחר, הניתן ליישום בכל מדינה, שמציב את האחריות במקום שבו נמצאות הבעיות: בטריטוריה.

• מועצת הטריטוריה רואה מיד. 40 חבריה – 20 נציגי העם ו-20 נציגי התאגידים, מתוך 20 המחוזות – מתכנסים מדי שבוע. שכונה שמידרדרת, רשת סחר שמשתרשת, ילדים שנושרים: המידע עולה מיד, במקום ללכת לאיבוד במשרדי משרד ממשלתי.
• הביטחון והמשפט קרובים ככל האפשר לאוכלוסייה. סעיף 9 של החוקה הדמוסיוקרטית אומר זאת בבירור: הטריטוריה משתתפת ישירות בארגונם ומחזיקה באמצעים הדרושים. אין עוד צורך לחכות להחלטה לאומית כדי לפעול.
• הטריטוריה מנהלת את החינוך, המניעה והחיים החברתיים. היא זו שיכולה להחזיר מבוגרים, מחנכים ופעילויות למקום שבו הילדים מופקרים לרחוב, וללוות באמת את המשפחות.
• לסוחרים יש קול. מחצית המועצה מייצגת את המקצועות ואת הפעילויות. מי שסובלים מהביזה משתתפים בעצמם בהחלטות.
• מי שנכשל – מוחלף. המנהל הכללי של הטריטוריה יכול להיות מודח בכל עת במקרה של ניהול כושל. אף אחראי אינו יכול להסתתר מאחורי כהונה של חמש שנים.
• התחרות בין הטריטוריות. ביטחון, איכות חיים, שביעות רצון האוכלוסייה: 352 הטריטוריות מוערכות לפי אותם קריטריונים, וחמש הטובות ביותר מתוגמלות. להניח לשכונה להירקב כבר לא משתלם.

סיכום

הגניבות וההשחתות אינן גזרת גורל. הן תוצאה של הפקרה: הפקרת הילדים, הפקרת השכונות, הפקרת הסוחרים, על ידי שלטון שמחליט מרחוק ואינו אחראי לדבר. כל עוד יפקידו את הבעיות האלה בידי אותם נסיכי הרפובליקה, יקבלו את אותן תוצאות.

הדמוסיוקרטיה מחזירה את השלטון לטריטוריה, את הניהול למומחיות ואת הבקרה לעם. שם, קרוב ככל האפשר לחיים האמיתיים, אפשר שוב להגן על הילדים, על המשפחות ועל העובדים.

חירות – שוויון – אמת

תודה על תגובותיכם