תרגום המאמר בצרפתית של ז’אק רושו
ב-1789 ביטל העם את הפריבילגיות. הן חזרו דרך דלת אחרת: דלת בתי הספר הגבוהים היוקרתיים, משרדי השרים ומועצות המנהלים.
אין להם עוד תארי אצולה. יש להם תעודות.
לימדו אותנו שהאצולה מתה עם המשטר הישן. זה לא נכון. היא פשוט החליפה תלבושת.
הסוציולוג פייר בורדייה נתן לה את שמה האמיתי: «אצולת המדינה». עילית שיצאה מבתי הספר הגבוהים היוקרתיים (ENA, הפוליטכניק, סיאנס פו), שמשכפלת את עצמה מדור לדור. חבריה עוברים ממשרד ממשלתי ללשכת שר, מלשכת שר לחברה גדולה, ואחר כך חוזרים למשרד הממשלתי. והם מעבירים את יתרונותיהם לילדיהם, לא עוד באמצעות תואר אצולה, אלא באמצעות התעודה והרשת.
אתמול נולדו רוזנים. היום נולדים במשפחה הנכונה, לומדים בבית הספר הנכון, נכנסים לסגל הנכון. התוצאה זהה: השלטון נשאר באותן ידיים.
חוק הברזל
מדען המדינה רוברט מיכלס הלך רחוק עוד יותר. עם «חוק הברזל של האוליגרכיה» שלו, הוא טען שכל ארגון, גם דמוקרטי, מגיע בסופו של דבר לידי שליטה של עילית קטנה. המפלגות, האיגודים, האספות: כולם מחליקים, במוקדם או במאוחר, אל שלטון של מעטים.
בואו נסתכל על המוסדות שלנו בעיניים. פוליטיקאים מקצועיים שלא עושים שום דבר אחר כל חייהם. מפלגות שבוחרות את המועמדים לפני שהעם מצביע. פקידים בכירים שאיש לא בחר בהם ושאיש אינו יכול לפטר. מיכלס לא טעה.
«אבל כולם מצביעים!»
מי שמגנים על השיטה משיבים שההבדל מהמשטר הישן נשאר אמיתי:
- כולם מצביעים;
- אפשר לסלק את המנהיגים בקלפי;
- העיתונות יכולה לבקר אותם;
- השופטים יכולים להעמיד אותם לדין;
- ילד שנולד בלי פריבילגיות יכול, בקושי רב יותר אמנם, להגיע לעמדות שלטון.
מבחינתם, אין אצולה חדשה, רק דמוקרטיה לא מושלמת שצריך לתקן.
יהי כן. אבל בואו נשאל את עצמנו את השאלה ביושר. מצביעים, כן: כדי לבחור בין מועמדים שאחרים בחרו בשבילנו. מסלקים מנהיג, כן: כדי לראות אותו מוחלף בחבר למחזור. כמה ילדים של פועלים, של איכרים, של קופאיות יושבים במשרדי הממשלה? «בקושי רב יותר» פירושו, למעשה: כמעט אף פעם.
אריסטוקרטיה חדשה או דמוקרטיה שיש לתקן?
כל הוויכוח מתמצה בשאלה אחת: האם העילית הנוכחית היא אריסטוקרטיה חדשה מוסווית, או עילית סגורה מדי אך עדיין ניתנת לבקרה על ידי האזרחים?
מי שבוחרים בתשובה השנייה יציעו טלאים: לפתוח מעט את בתי הספר הגבוהים, להסדיר מעט את המעבר מהשירות הציבורי למגזר הפרטי, להוסיף מעט שקיפות. מתקנים כבר חמישים שנה. ומזה חמישים שנה, הקסטה מסתגרת.
אנחנו נותנים תשובה אחרת. אצולה לא מתקנים. מבטלים את התנאים שמולידים אותה. אין מדובר בפגיעה באנשים, אלא בהריסת שיטה: זו שהופכת את השלטון לרכוש, לקריירה ולירושה.
הדמוסיוקרטיה: סוף הפוליטיקאים המקצועיים
הדמוסיוקרטיה אינה מבקשת מהעילית להיפתח. היא מארגנת את המוסדות כך שאף עילית לא תוכל לעולם להסתגר.
- לא עוד מפלגות, לא עוד קמפיינים, לא עוד קריירות. הנציגים הם אזרחים מתנדבים, ללא תווית מפלגתית.
- כהונה של שנה, לא של חיים שלמים. אפשר לחזור אליה רק אחרי עשרים שנה. איש אינו מתמקם, איש אינו עושה קריירה.
- השלטון יוצא מהשטח. 352 טריטוריות, 7,040 מחוזות: שם נולדים ההחלטות והנציגים, לא במסדרונות בתי הספר הגבוהים.
- למי שעובדים יש בית משלהם. לצד בית העם, בית התאגידים מכניס אל לב המדינה את מי שמייצרים ומקיימים את המדינה.
- כל מנהיג ניתן להדחה, בכל עת. מנהל טריטוריה כמו ממשלה לאומית: מי שבוגד בתוכנית שלו – הולך.
- הכשרון מוכח בתוצאות. הטריטוריות מושוות לפי אותם מדדים. מה שחשוב הוא מה שעושים, לא בית הספר שממנו יצאת.
- תגמול הוגן, לעולם לא פריבילגיה. הנציג שומר על משכורתו והוצאותיו מכוסות, כדי שכל אחד יוכל לשרת, בלי שאיש יתעשר.
מיכלס אמר שכל ארגון מגיע בסופו של דבר לידי אוליגרכיה. הדמוסיוקרטיה תופסת אותו במילתו: היא בנויה, חלק אחר חלק, נגד המדרון הזה. השלטון אינו רכוש. הוא משימה זמנית, שהעם מפקיד, ושהעם לוקח בחזרה.
הבחירה בידיכם
להמשיך לצבוע את חזית הטירה ששייכת רק למעטים. או להחזיר סוף סוף את השלטון למי שעובדים, שחיים ושמקיימים את המדינה הזאת.
אבותינו ביטלו אצולה אחת. עלינו לבטל את הבאה. הוויכוח פתוח לכולם: הצטרפו אליו.
חירות – שוויון – אמת
תחי הדמוסיוקרטיה!
Mercidevoscommentaires